(ב) {ב} קיי״ל מצוה לקיים דברי המת בסוף פ״ק מציאת (פט:) פסק רב נחמן הלכה כר״מ דאמר הכי וכתבו הרי״ף והרא״ש דכן הלכה דהא הלכה כרב נחמן בדיני ובסוף פרק דגיטין משמע דאף בבריא אמרינן הכי:
ומה שכתב בד״א שנתנו ביד שליש לשם כך וכו׳ כך כתבו התוס׳ והרא״ש והר״ן ז״ל בספ״ק דגיטין ובס״פ מציאת האשה ועיין במרדכי בפרק מי שמת ובהגהת מרדכי דבתרא. והר״ן בפ״ק דגיטין כתב חילוק אחר בשם הרמב״ך ועיין בתשובת הריטב״א שאכתוב בסמוך ובהריב״ש סי׳ ר״ז ועיין במישרים נכ״ד ותמצא שיש בין מצוה לקיים דברי המת ובין דברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמו שלשה חילוקים. אי אמרינן בקטן מצוה לקיים דברי המת עיין במרדכי סוף פרק מי שמת:
כתב הרשב״א בתולדות אדם סי׳ קל״ט שנשאל על ראובן שמת והיה לו אחות במדינה אחרת והניח הממון והספרים ביד אדם אחד וצוה שלא יתנו הספרים ביד דודו בשום צד בעולם ולאחר זמן מכרה אותה אחות ראובן לדודו הנזכר כל אותם ספרים והרשתו לקחתם מיד הנפקד ולא רצה הנפקד לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת והשיב שאיפשר שלא צוה המת שלא למסרם ביד דודו אלא בתורת פקדון שלא מדעת אחותו אבל היא שזכתה בהם מחמת שהיא יורשת יכולה היא למסרם בידו בין בתורת פקדון בין בתורת מכר:
שכ״מ שהודה על סך ממון שהוא של בניו ואשתו הודית לו שכן הוא ואח״כ באה לגבות כתובתה מאותו ממון וכן שכ״מ שצוה ליתן לפלוני כך וכך ולא סירבה אשתו בדבר ואח״כ באה לגבות כתובתה מאותו ממון עיין בכתבי מה״ר איסרלן סי׳ פ״ו ובתשובות הרא״ש כלל מ׳ סי׳ ב׳ ובהריב״ש סי׳ ר״ז. כ׳ רבינו ירוחם בנ״ו ח״ג מתנת שכ״מ ב״ח גובה ממנו ואפי׳ מלוה ע״פ כך כ׳ ן׳ מיגא״ש עכ״ל:
כתב המרדכי פרק י״נ הטוען לאמו שאביו צוה בשעת מיתתו לתת לו כך וכך אף אם בפניה צוה ושתקה לא הפסידה אא״כ חילק כל נכסיו ולא שייר כלום וכתב לה קרקע כל שהוא עכ״ל ופשוט הוא.
וכתב עוד שם על ראובן ושמעון שהיו שותפים והלכו למדינת הים וחלה ראובן ובשעת מיתתו אמר לשמעון תן מנכסי שיש לי בידך לפלוני כך וכך ובשוב שמעון למקומו הושיב ב״ד וסיפר להם מה שצוה ראובן ועשה כאשר צוהו ראובן ועכשיו תובעת אלמנת ראובן מהמקבל מה שנתן לו שמעון מפני שאין לה כדי כתובתה ועיין שם כי מה שכתב שם על זה הוא היפך הדין:
בריא שהשליש מעות ביד שמעון וא״ל תנם לבני בנישואין ואח״כ מת הנותן ואח״כ מת בנו קודם הנישואין או שהיה הבן קיים ונשא אשה אחרי מות אביו אם אלמנת הנותן גובה כתובתה מאותם מעות עיין במרדכי בפרק מי שמת.
וכתב עוד בפרק הנזכר גר שהשליש מעות ביד אחר וצוה לתתם לפלוני כשימות הגר זכה בהם השליש לעצמו.
וכתב עוד בפרק הנזכר על ראובן שהיה לו זקוק ביד שמעון וא״ל תנהו לאבא ולא מיחתה אשתו והיקל תליו ועמד והלך על משענתו ואח״כ הכביד חליו וחזר וצוה לשמעון לתתו לאביו ואז מיחתה אשתו ומת ונתן שמעון הזקוק לאבי המת והאלמנה תובעתו שהדין עם שמעון וראיה הראשונה שהביא מדאמר ר״ע
(כתובות פ״ד.) ואין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים אינה נראית בעיני דההיא קודם תקנת הגאונים היא אבל אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלין הלכה כר״ט כמו שכתבו הרי״ף והרא״ש בפרק הכותב. כתב הרשב״ץ מה שצוה ראובן להקדשות ופרעה האלמנה מקצתן ומתה ויורשיה אינם רוצים להשלים לפרוע ההקדשות מן הדין הוא כיון שהנכסים מטלטלין ותפסתם האשה לאחר מיתת בעלה הרי הם בחזקת יורשים בפרעון כתובתה ואם יש שם קרקעות כיון שלא נשבעה האלמנה ימכרו הקרקעות וישלימו ההקדשות אבל אם הדבר ברור שכשהתחילה לפרוע ההקדשות היה דעתה להשלים מצות בעלה אלא שקפצה עליה מיתה א״כ הרי היא כמי שהודית בשעת מיתה שנשארו בנכסי בעלה לקיים מצותו וחייבים היורשים לקיים צוואתו אפי׳ ממטלטלין ואם אין הדבר הזה ברור אין מוציאין מיורשיה ע״כ ותמיהני עליו דלפי דבריו שתפיסתה במטלטלין מהניא אפי׳ לא נשבעת כשהתחילה לפרוע קצת מהקדשות ומתה למה נחייב יורשיה לפרוע כל ההקדשות מהטעם שכתב דהא איכא למימר איפכא שלא היו בנכסים כדי כתובתה ואפי׳ הכי התחילה לפרוע קצת מההקדשות שצוה בעלה מפני כבודו או מפני כפרת נפשו ואם כן למה נחייב לפרוע השאר מן הספק ועוד אעיקרא דדינא פירכא שכתב דמטלטלין שתפסה ומתה עד שלא נשבעה על כתובתה שהם של יורשיה ואיני יודע מנין לו זה דכל שלא נשבעה משמע לי דלא מהניא לה תפיסה ויורשי הבעל מוציאים מיד יורשיה. כ׳ הרשב״א האומר רוצה אני שיהו מטלטלין אלו לשמעון לכ״ע קנה שאין זה לשון הודאה אלא לשון הקנאה אלא עיקר שאלה באומר נכסים אלו לשמעון או שאמר יש לשמעון בידי שהוא לשון הודאה ואע״פ שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום ובענין זה פירשו התוס׳ ההוא דאיסור
(ב״ב קמט.) וקיי״ל דקנו בין בשכ״מ בין בבריא והילכך בנדון שלפניך אם בריא הוא ואמר מטלטלין אלו של פלוני צ״ל אתם עדי ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה עכ״ל.
כתב הריטב״א שנשאל על שכ״מ שצוה שתתפרע אשתו מנדונייתה במעות מנכסיו תיכף לפטירתו והאלמנה תובעת שימכרו מנכסיו כפי מה שימצאו ואפילו בזול ויפרעו לה כתובתה במעות בעין כמו שצוה הבעל מי הוה מצוה לקיים דברי המת הואיל ולא צוה בב״ד ולא את היורשים והשיב דומה לי שנגעת בשאלתך זו במה שנתחבטו בו במה שאמרו חכמים מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כדאמרינן
(גיטין מ:) גבי האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח באיזה ענין היא שרבינו ן׳ מיגא״ש ואחרים עמו כתבו שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שהשליש ממון ביד אחרים ואומר לו עשה מהם דבר פלוני אבל כל שלא הוציא מעות מתחת ידו אע״פ שצוה את היורשים לעשות אין בו משום מצוה לקיים דברי המת לכן הוצרכו חז״ל לתקן דין מתנת שכ״מ אבל הנכון בעיני כדברי הרא״ה שאפי׳ הוציא מתחת ידו כל שצוה ליורשים או למי שסיפוק בידו לעשות וקבל עליו אי שתק יש בו משום מצוה לקיים דברי המת וכופין עליה לקיימו אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ומעתה בנדון זה אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ואם באנו לומר שתזכה בגוביאה זה מדין מתנת שכיב מרע כאומר שתטול אשתי כאחד מן הבנים אינו מתחוור לי דדוקא התם דקאמר תטול שהוא ל׳ מתנה אבל תתפרע אינו ל׳ מתנה והו״ל כדין שאר נשים הבאות להפרע מהיורשין עכ״ל.
וכתב בתשובה אחרת מה שאמר לאפוטרופא שמינה שיתנו לבנות בנו או שיחזיק בעדן כל הנשאר מכל הנכסים הנ״ל אין זכייתן בזה מכח לשון המתנה שלו שאין כאן שום לשון מלשונות מתנה ואין זכייתן בזה אלא מדין דמצוה לקיים דברי המת דאיתיה אפילו בבריא ולפי דעת רבי׳ תם והרבה מהאחרונים ליתיה אלא בנותן ממון ההוא ביד שליש מחיים ומורי הרא״ה היה אומר דבעי׳ שיצוה למי שסיפוק בידם לעשות כגון יורשים או מי שהממון בידם שיש להם השלטה לעשות כן וקבלו עליהם או שתקו אבל כל שלא צוה לאלו אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ודברים של טעם הם עכ״ל. וכתב עוד מי שנשבע לתת סך ידוע לבתו ומת ולא נתן הדבר פשוט שאפי׳ היה שכ״מ כשנשבע כיון שלא נתן ולא צוה ליורשיו לתת שהם פטורים לגמרי ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת עכ״ל. הנותן מתנה לבנו במתנת בריא אי מפקי כחוב עיין במרדכי פ׳ נערה שנתפתתה:
(ג) {ג} שכ״מ שהודה על כל נכסיו שהם של ראובן וכו׳ ואין לה דין מתנת שכ״מ ואינו יכול לחזור בו אם יעמוד וכו׳ עד סוף הסימן אילו לא נכתב ראוי היה ליכתב אבל מאחר שכבר כתב כל זה בסימן ר״ן לא ידעתי למה חזר ושנאו כאן: